OMG OMG! יש כבר אלף פוסטים בהיתוך?!

היום הבלוג לא יפציץ את קורא הRSS שלכם, פוסט אחד בלבד, אבל חתיכת פוסט עם הרבה קישורים, דיר באללק אף אחד לא קורא אותם!.

אני מקווה ששרון תספיק להוסיף את הדברים שיש לה להגיד גם לפוסט הזה לפני שהוא מפורסם ב12:34:56 אבל נראה. שנינו נהיה קצת עסוקים כשהפוסט מתפרסם. (שרון, את יכולה למחוק את השורה הזו אם את קוראת) [אבל באמת אל תמחקי, כדי שזה יהיה מצחיק] {אוף אתה כזה קרציה! קראתי! ולא מוחקת! מה תעשה לי?} [עכשיו, את ההערה הקודמת כדאי שתמחקי, אחרת זה לא יגמר טוב.] {גם את זה אני לא מוחקת. בוא נראה אותך גבר!}

אז הנה, באו מעיתון חשוב במיוחד וביקשו לראיין את שרון ואותי לרגל אלף פוסטים להיתוך. הבעיה היתה שאחרי שסיימו עם הראיון הבינו שגם שרון וגם אני זבל של מרואיינים וששום דבר מצחיק לא יצא מכאן, אז הביאו לנו את ההקלטה של הראיון ונתנו לנו לעשות איתה מה שבא לנו. למען שמו הטוב של המראיין אני אמנע מלציין את שם הגוף בו הוא עובד, אני רק אומר שהוא ידוע בתור צהובון והוא מחזיק גם אתר אינטרנט שלא ממש תומך בתקנים.

מראיין: אז אולי תספרו לנו איך הכל התחיל? מה גורם בעצם לשני סטודנטים לתואר שני להקים בלוג פיפיקקי ולהתעסק ברפש ובחדשות הביזאר האלו?

יהונתן: לפני מעט יותר מחצי שנה [ליתר דיוק 30.04.2007] הקמנו את המכון בתור דאחקה פרטית. ליאור ויראלי, בלוגר מוביל, החליט להסביר על שבעה דברים שצריך לדעת לפני שפותחים בלוג : אחד מהם היה ““בארה”ב הוכח מזמן שאחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו, הוא ללמד אותו. לכן אם יש לכם רצון להתמקצע בתחום מסוים או ללמוד אותו בצורה הטובה ביותר, פתחו בלוג ותתחילו ללמד אותו, בתוך כמה חודשים כבר תיהיו מומחים בו.” [שונה מאז ל"אם אתם מתעסקים במקצוע מסוים אחת הדרכים הטובות להגדיל את הידע שלכם בו, היא לנסות ללמד אותוץ בעצם זה שאתם מכינים את עצמכם ללימוד שלו אתם חוקרים את התחום עמוק יותר ממה שאיי פעם יצא לכם בעבודתכם היומיות."]

בתמונה: ישיבת מערכת של הבלוג, צילום על ידי מקורות יודעי דבר ברשיון cc-by-sa-nc.

שרון: אכן, הימים היו הימים של פרסום דו”ח וינוגרד, מצב הרוח הלאומי היה בשפל שלא היה כדוגמתו מזה יומיים תמימים, ומשום מה, יהונתן החליט שמה שעמישראל צריך זה בלוג רציני וכבד ראש, שיסייע להרמת המורל הלאומי, ויסייע לאחד את העם. לפניכם השיחה שמעולם לא פורסמה ומוטב שתימחק מדפי ההיסטוריה. כפי שניתן לראות משיחה מכוננת זו, כבר אז, למרות שטרם ידענו זאת, הותווה הקו הבולט של הבלוג כבלוג פיפיקקי מוביל בתחומו:

Jonathan: “בארה”ב הוכח מזמן שאחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו, הוא ללמד אותו. לכן אם יש לכם רצון להתמקצע בתחום מסוים או ללמוד אותו בצורה הטובה ביותר, פתחו בלוג ותתחילו ללמד אותו, בתוך כמה חודשים כבר תיהיו מומחים בו.”
http://www.blogtal.co.il/article.php?articleId=9
החלטתי לפתוח בלוג על Cold Fusion עם פוסטי אורח, את רוצה להצטרף?
Sharon: הו. זה מסביר למה הוא כותב כ”כ הרבה על בלוגים ועל שיווק! וואלה מגניב. אשמח להוריד את רמתו של הבלוג
Jonathan: אני מקים על זילזול.קום את בלוג ההיתוך הקר. נעשה בלוג פארודי קבוצתי שכל אחד יוכל לכתוב על המומחיות שלו.
Sharon: אה ואני נכנסת בקטגוריית פוסטי הפיפיקקי וסריגה?
Jonathan: לא, את תלמדי היתוך קר, כמו כולם
Sharon: אה. כמובן. (לרגע חשבתי שאתה מדבר על הטכנולוגיה הוובית של מקרומדיה). אם ככה, בשמחה.
Jonathan: דיברתי על התהליך הפיזיקאלי של ביקוע אטומים. אני רציני, זו הדרך הטובה ביותר ללמוד את זה.
Sharon: עכשיו אני מבינה. ברור
Jonathan: הרי “בארצות הברית הוכח כבר מזמן”
Sharon: כן. בטח גם היה כתוב בעיתון פעם
Jonathan: או “חכמים אמרו”
Sharon: זקני פתח תקווה בטח זוכרים את זה

מראיין: ואתם לא מאוכזבים מרמת ההומור כאן? כאילו, אני יודע שאתם יכולים לעשות דברים יותר טובים. ליהונתן יש תזה לכתוב, שרון צריכה לסיים את הסמינר בפילוסופיה סינית, למה אתם בכלל נטפלים לפיפיקקי הזה?

יהונתן: בהתחלה המכון שימש בעיקר לדאחקות רציניות, כמו שעורי הספרדית של בן קלינגר וביקוע החלקיקים של שרון [שרון: אני עיוורת עד היום בעין שמאל בגלל הניסויים האלה!]. בתחילה באמת כתבנו פעם בשבוע-שבועיים, בעיקר כיוון שגם שרון וגם אני החזקנו בלוגים רציניים שכ-ו-ל-ם אמורים להכיר, וההיתוך היה דאחקיה; לדוגמא, בין הפוסט על בגדי הפרס החדשים לפוסט שלפניו, על שיעור 2 בספרדית, עברו כמעט שבועיים: אבל נראה אתכם מחזיקים היום עם אותה כמות זמן בלי ההיתוך, תודו שבלי זה לא שווה? אני חושב שאחד הפוסטים שהייתי הכי מרוצה ממנו היה המדריך למלחמה בסרטן, שהפך לקאלט אינסטנט עם 4-5 צפיות.

שרון: האם אנחנו מאוכזבים מרמת ההומור כאן? חלילה. זו המציאות שמאכזבת אותנו על בסיס יומיומי. במקום שההיתוך ישמש אותנו כמקום להריץ בו דאחקות, הרי שהוא הפך במידה רבה למקום האולטימטיבי להוציא בו את העצבים שלנו על כל החוליים של החברה האנושית. ולא משנה אם מדובר באונס, רצח, אלימות במגרשי הכדורגל, רצח פוליטי, התעללות בילדים, בבעלי חיים, בבעלים, או סתם אנשים שכשלו במשימה היומיומית של הישרדות. ייתכן שקשה להבחין בכך בין הררי הפיפיקקי והסחי האנושי, אבל מדובר למעשה בבלוג אקטואליה רציני עם אג’נדה לוחמנית וחדה במיוחד.

מראיין: אז מה הפוסט האהוב עליכם?
יהונתן: תראה, רציתי בזמנו לעשות פוסט שמסכם את הפוסטים האהובים עליי, אבל אז הבנתי שרק לחפש בין אלף פוסטים את הפוסטים האהובים עליי יהיה קשה. אני חייב אבל לציין לטובה את העובדה שההיתוך לקח חלק חלק חשוב בקידום המודעות לסכנת העופרת מסין ומדריכים להכרת שפות זרות לקרוב הנפשות, ההכרות עם פרפור ומחדליו, עד מותו הטראגי בטרם עת.

שרון: אישית, אני חושבת שאחד מרגעיו הגדולים של המכון היה היום שהוקדש כולו למעללי הסיינטולוגיה, ובו מיטב חוקרי המכון התעמקו ברזי הדת הנפלאה הזו. אין ספק שתרמנו באותו יום רבות לאיכות החיים של המין האנושי, בכך שחשפנו את כל הסודות האפלים ביותר של הסיינטולוגים. לא אשכח את מכתב התודה שקיבלנו מיורשיו של הקדוש ל. רון האבארד, שהודו לנו על פעולתנו לקירוב לבבות ועל כך שכיום כל ילד זב חוטם בכיתה א’ מסוגל לבנות בביתו e-meter משוכלל ולשחרר את התטאן הכלוא בגופו.

מראיין: הבלוג הפך לפופולארי מאוד בתקופה קצרה, יש לכם איזו שהיא כוונה לשתף אותנו עם סוד ההצלחה שלכם?

יהונתן: מה שעוד מפליא אותי היתה הפופולאריות של הבלוג. אני חושב שאחרי שעברנו את הפוסט החמישים התחילו מספר המנויים לקפוץ באופן דראסטי. בהתחלה, עד שהגענו ל100 מנויים, החבאנו את מספר המנויים ברסס ופרסמנו [בעזרתה האדיבה של שרון] את מספר הקוראים של TechCrunch צרפת [סליחה מאוריאל אוחיון]. כשהתחלנו לפרסם את מספר הקוראים גם אני וגם שרון פיתחנו פוביה מרשימה: מתי ההיתוך יעבור את מספר הקוראים של הבלוגים שלנו, ואני לא רחוק משם. בכלל, כשהרצתי בכנס WordKampf כולם הכירו את ההיתוך והיה נדמה שאף אחד לא מכיר את הבלוג שלי בכלל. בכלל, ההיתוך הקדים את זמנו בהכל. הוא היה הראשון לכתוב פוסט ממומן (שילמתי לשרון שקל על הפוסט) שחולל מהפכה בבלוגוספרה, והתחלנו מרתון פרובלוגינג מטורף שהציע כסף לכותבים, הרבה לפני האתרים המסחריים, הרבה יותר רווחי מתפוז, בכלל, כסף זה כסף. נראה לי שזה מה שהביא את הכסף.

שרון: עד היום לא ברור לי מי הם כל האנשים שקוראים את הבלוג הזה. זה לא שהם טורחים להגיב לפוסטים או משהו! והרי אחוז לא קטן מהשטויות שגנבנו מבלוגים ומקורות חדשותיים אחרים הופך ברבות הימים לכתבה ב-NRG או ב-YNET, או חלילה אפילו לפוסט בגלוב (שם אותו סיפור בדיוק עשוי לקבל פי 10 יותר תגובות מאותו פוסט עלום אצלנו), ומכאן שאני לא מבינה בכלל למה אנשים טורחים לקרוא כאן. הרי כולם קוראים את הגלוב ממילא! (אני לא בטוחה לגבי נרג או טמקא). יכול להיות שלהוסיף בלוגים לקורא הרסס זה כמו להוסיף חברים בפייסבוק – מוסיפים אותם ואז שוכחים. ייתכן שמצאתי לי בזה הרגע נושא לדוקטורט (בהנחה שבכלל אסיים אי פעם את העבודה הסמינריונית בפילוסופיה סינית ואהיה זכאית לתואר שני).

מראיין: אז את מי אתם מעליבים בבלוג בעצם? על מה אתם צוחקים?

יהונתן: הרצנו לא מעט דאחקות על הצמחונים, החתולים שצמחונים כל כך אוהבים, התקשורת, היפנים (או איך שאנחנו רואים את היפנים), הסינים (והרגלי התזונה הלקויים שלהם), הבלגים, האלכוהוליסטים, זמרים מזרחיים והלוגואים של הדיסקים שלהם, פרות קדושות ומי שסוגד להן, ההורים הנפלאים במדינת ישראל, הכובש הציוני, המשתמטים, שומרי הכשרות וחנן כהן ושרית עמר. בכלל, לפעמים הצגנו סאטירה פוליטית נוקבת ועוד סאטירה פוליטית פחות נוקבת, והכל מתובל במיטב ההומור של סאות’פארק ושאר בדיחות פיפיקקי; אבל בסך הכל לא נראה לי שביקשנו סליחה מיותר מדי אנשים.

img cc-by-sa-nc noodlepie

שרון: כמו שאומר השיר הדפוק: “sorry seems to be the hardest word“, ולכן אנחנו פשוט לא משתמשים בה יותר מדי כאן. אני די גאה בעובדה שאני אשמה ברוב הידיעות השוביניסטיות המחליאות שכבר הביאו אנשים לשאול האם אני שונאת נשים. ובכלל, אני חושבת שמאחר שמורינו הרוחניים הם מאט וטריי ישתבח שמם (ראמן!), הרי שאין קבוצה דמוגרפית או אתנית שטרם העלבנו [יהונתן - אני לא בטוחה שהעלבנו עדיין את האסקימוסים. לטיפולך המהיר אודה], הרי שאנחנו בעצם ממש בסדר, ולכן כל מי שלוקח אותנו ברצינות הוא אידיוט שדינו מוות ביסורים. יש כמה אנשים שהצהירו שהם הסירו את הבלוג מקוראי הרסס שלהם, ועדיין, משום מה, הם נוטים להגיב אצלנו מפעם לפעם.

מראיין: למה אתם כותבים כל כך הרבה פוסטים? לא היה עדיף להוציא פוסט אחד ביום עם כל החדשות המוזרות, או חס וחלילה איזה פודקאסט או תכנית וידיאו?

יהונתן: אגב נושא התזמונים, אני מקווה שכולם יודעים שפוסטים במכון מוכנים בדרך כלל יומיים-שלושה מראש, וכדי להמנע להפציץ את קורא הרסס שלכם יותר מדי שרון ואני משאירים רווח של שעה ודקה בין פוסטים (לדוגמא, תשע אפס תשע ואז עשר ועשרה). הרעיון של תזמון התחיל מזה שהיה איזה יום אחד שהיה לנו יותר מדי מה לכתוב, ולא מצאנו זמן לנוח מאז. בעצם, היתה איזו פעם אחת ששרון ואני החלטנו לא לפבלש כלום ל24 שעות, כמעט כמו מה שיהיה כאן עם הפוסט הזה, אבל חוצמזה, אני לא חושב שהיו יותר מדי ימים כאלו בלי פוסטים מתוזמנים, ואני מבטיח לכם שיהיו עוד הפתעות עם דברים כמו פוסטים שתוזמנו לעוד שלושה-ארבעה חודשים.

שרון: יאפ, אני חוששת שהפעם היחידה בהיסטוריה של המין האנושי בה מישהו לקח ברצינות את חנן כהן היתה אחרי שהוא שלח ליהונתן מייל זועם ובו הוא מאשים אותנו בהיותנו ספאמרים. אנחנו אמנם די אוהבים ספאם [מתכון צה"לי של שרון שמעולם לא נבדק: ספאם מטוגן, עם בצל למעלה], ובכל זאת, לקחנו לתשומת ליבנו (אבל לא לריאות). אנחנו מניאקים, אבל אנחנו לא חארות (סתם חובבי פיפיקקי).

מראיין: אז כמה אתם בעם? כמה פוסטים כל אחד כתב? למה אתם בכלל ממשיכים לכתוב?

יהונתן: הנה הזמן לקצת סטטיסטיקות: עם הזמן הגיעו לא מעט כותבים אורחים, כולם מנסים להצחיק את שרון ואותי, וחלקם אפילו מצליחים. אלו שלא הצליחו נשלחו למקומות טובים יותר. חשוב לציין שאנחנו אוהבים את כולם {גם את אלה שלא אוהבים אותך?}, וקשה מאוד להצליח לעמוד בקצב של המכון [שרון פרסמה 408 פוסטים ואני 'רק' 390, או שזה בעצם ה391, ויש לי פער דיגיטלי מרשים לצמצם] מה שאומר ששאר החברים במכון פרסמו גם בערך 200 פוסטים, שזה בכלל מרשים (לשלושים (!!!) כותבים). גיובל עומד על 50 פוסטים, ומשם ההתפלגות היא של זנב ארוך. ככה בעצם ש90% מהפוסטים נכתבו על ידי שלושה כותבים. אנחנו מצפים מהאחרים לעמוד בסטנדרטים ולהתחיל להפציץ את קוראי הרסס. מחר, אם התורמים ישתפו פעולה, יעלה טור של כל שלושים ומשהו הכותבים כאן. הבלוג זכה גם ללא מעט שבחים, הוא נבחר כאחד מחמשת הבלוגים המומלצים של וואלה! לBlogDay, סבא אינטרנט גדי שמשון קרא לנו בלוג אקזיסטנציאליסטי שאני בכלל לא יודע אם זה טוב או רע, זכה במקום האחרון בתחרות הבלוגים העצמאיים (או המקום השלישי), ועוד שלל שבחים וקריאות גנאי מאנשים אחרים. אגב, לאחרונה התברר לנו שאפילו יש לנו קבוצת מעריצים בפייסבוק. הזוי!

שרון: יהונתן שכח לציין שאפילו כתבו עלינו שיר! אבל האמת היא שההיתוך הקר הוא התמכרות. תפיסת המציאות שלי כבר מעוותת לחלוטין. כל דבר הוא כבר מועמד פוטנציאלי להתכה. ואם אין דרך להפוך אירוע חדשותי כלשהו למטומטם, הרי שזה כאילו שהוא לא התרחש מעולם. וזה לא רק אנחנו. חברים, שונאים, וסתם אנשים שאנחנו לא מכירים שולחים לנו לינקים, סרטונים וחומרים משובחים אחרים. זה לא שזה רע, להיפך – זה נפלא, אלא שבאמאשלי, בחצי מהמקרים, אין לנו אפילו מושג מאיפה יש להם את המייל שלנו, ועדיין, זה מגיע אלינו איכשהו. כבר נשאלנו לא פעם למה אין להיתוך תא דואר אדום, והתשובה היא פשוטה: מילא זה שאנחנו שונאים בני אדם, אבל אנחנו גם ממש עצלנים. מצד שני, יש מצב שחנן כהן ישמח לקבל מכם מיילים.

מראיין: ומה יש לכם להגיד לקוראים של הראיון? האם יש משהו שאתם רוצים למסור לאומה?

שרון: אומה תורמן ממש יפה בעיניי. קיל ביל היה אחלה סרט שבעולם. בכלל, אני חושבת שקוונטין טרנטינו גאון. אבל מה זה קשור להיתוך הקר?

יהונתן:אתם יודעים, אם אתם רוצים לתגמל אותנו, יש רשימת קניות של שרון ושלי שעוד לא קיבלה מענה.

שרון: אגב, אני מחפשת חתן. יש מועמדים?