ההיתוך הקר כובש יעד נוסף. והפעם – טיים אאוט

כחלק מהפיכתו של ההיתוך הקר למעצמת מדיה מטורפת, אנו שמחים לדווח שעלינו הבוקר שלב, ואם בטעות ייפול לידיכם הגליון האחרון של טיים אאוט, תופתעו לגלות שההיתוך הקר הוא אחד מעשרת בלוגי התרבות הכי שווים בישראל. ולא זו בלבד, אלא שההיתוך הקר הוא בלוג העוסק בתחום התקשורת (כן, גם אנחנו הופתענו לשמוע את ההגדרה הזו).

על מנת לחסוך לכם את הטירחה המייגעת לגשת לפיצוציה ולקנות את הגליון, אתם יכולים לגשת לעמוד 40 בגליון המקוון של טיים אאוט, ולקרוא את זה בגירסה האוליבית המעצבנת, או לגשת לפידיאף המעפן ששרון העלתה ל- Scribd ולקרוא רק את הכתבה הרלוונטית בלי הניווט הפלאשי המעיק. כך או כך, אנו ממליצים לכם בחום לרכוש את הגליון, כי סביר להניח ששם התמונה שלנו הרבה יותר מוצלחת (וגם כי יותר כיף לקרוא עיתון אמיתי בשירותים).

כך או כך, בין אם אתם קוראים קבועים של ההיתוך הקר, או שאתם חלק מן הנהר העצום והרב של קוראים חדשים שבוודאי הגיעו אלינו היום בעקבות הכתבה, אנו שמחים להגיש לכם את השאלון המלא שקיבלנו מטיים אאוט, ושרק קמצוץ מתוכו פורסם בכתבה הסופית. תהנו!

שם הבלוג:
היתוך קר למפגרים

שם/שמות בעל הבלוג:
שרון גפן ויהונתן קלינגר

מקצוע/עיסוק בחיים (רקע קצרצר עליך):
שרון היא פרילנסרית בתחום האינטרנט, בונה אתרים ומעצבת. בין היתר הקימה למפלגת חד”ש את אתר האינטרנט, ניהלה ועיצבה את אתר האינטרנט של מאבק הבלוגרים נגד חוק הצנזורה ואתרים מובילים אחרים. יהונתן הוא עורך דין עצמאי שעובד עם סטארט-אפים ואתרי אינטרנט, אבל הוא מגדיר את תחום העיסוק שלו כ”זכויות אדם ברשת”. שניהם בוגרי תואר שני ושניהם עדיין לא מצאו מנחה לדוקטורט; הם חוקרים יחד השלכות של רשתות חברתיות וכותבים על הנושא (המחקר של יהונתן / המחקר של שרון). לשניהם יש בלוגים הרבה יותר מצליחים עם הרבה יותר קוראים.

תחום העיסוק של הבלוג:
הרוע האנושי לסוגיו: הורים מתעללים, מיזנטרופיה וקסנופוביה, גזענות, אלימות, אונס, רצח ובריטני ספירס; הכל בצורה הומוריסטית.

זמן פעולת הבלוג:
כמעט שנתיים.

כמות גולשים (טראפיק):
יש בערך 400 מנויי RSS אבל בימים שבהם אנחנו באמת כותבים אנחנו מגיעים לכ5,000 צפיות עם בערך 1,200 גולשים ייחודיים (ומספר דומה של תגובות שטנה).

למה דווקא בלוג?
זה לא כאילו שאנחנו לא כותבים מספיק, אבל היינו צריכים מקום להעיף אליו את כל החרא האנושי מהסוג שיש לו קצת פחות מקום בבלוגים שלנו ושאין לנו זמן לכתוב עליו פוסטים ארוכים ומנומקים היטב.

הפוסט הראשון היה על:
למה היתוך קר:

פתחנו את הבלוג כדי לאגד את מיטב החובבנים בארץ שיתמקצעו בתחום ההיתוך הקר, כך ורק כך אנחנו מאמינים שניתן יהיה לפתור את בעיות האנרגיה של העולם. ואם בארצות הברית הוכח מזמן שאחת הדרכים הטובות ללמוד משהו (,) היא ללמד אותו, אז מי אנחנו שנחלוק על כך?

הפוסט שכתבתי והכי אהבתי:
יהונתן: באה לבקש עוד. אני חושב שהעובדה שהפוסט הזה לא הצית בכלל מחלוקת וסערה הוא עניין של מקרה. כתבתי פוסט על נערה מכרמיאל שהתלוננה שאנסו אותה שני בני מיעוטים לאורך כמה שנים, כש”המתלוננת, לא רק שלא יודעת מיהם אותם שניים, מה שבלתי סביר בעליל אם זו נאנסה אחת לשבוע מהזרים; זו, בידיעה שהיא עשויה להאנס, היתה יכולה לקרוא למלווה או להסתובב עם גז מדמיע (ואולי אפילו עם אקדח, סכין או כלי משחת אחר לבצע בהם מעשים) ובחרה שלא לעשות כן (אני בכוונה מתעלם מכך שהנאנסת התלוננה בתקופה מאוחרת יותר, כיוון שהדבר עשוי להעיד על הטראומה הנפשית הרבה שחוותה)”
שרון: המילון המלא למחפשי דירות. חיפשתי דירה במשך קרוב לשלושה חודשים, בתקופה בה שוק הדירות התל-אביבי היה על גבול הפסיכוזה. כל מילה בפוסט הזה נכתבה בדם, ואני חושבת שהפוסט הזה מדגים בדיוק עד כמה נמוך מסוגלים לרדת בעלי דירות כשהם מתארים את חורבות הנדל”ן שלהם באתרי האינטרנט השונים. בסופו של דבר מצאתי דירה נהדרת בשכ”ד סביר, שאינה תואמת לאף אחת מההגדרות המפוקפקות המפורטות במילון המושגים הזה.
(תוספת מאוחרת: הפוסט הזה נכתב במשותף עם אהוד קינן שעדיין לא מצא דירה)

הבלוג שאתה הכי אוהב ואינו שלך:
יהונתן: דברים קטנים של שרון גפן.
שרון: Intellect or Insanity של יהונתן קלינגר.
(כן, קהל הקוראים מוזמן להקיא ואז לאכול את זה מחדש ולהיחנק)

האם יש משהו בבלוג שאתה מתחרט עליו (פוסט,לינק וכו’)?:
יהונתן: כן, כמה ימים לפני עסקת השבויים עם גולדווסר ורגב כתבתי פוסט ששואל את מי משתי האבלות הייתם מעדיפים לעשות, קרנית גולדווסר או יובל ארד. בגלל שחשבתי שהוא חורג מהטעם הטוב, חיכיתי עם הפרסום עד שהגופה (של גולדווסר) תתקרר; כנראה שהתחיל דיון על האם קרנית היא מילף או לא.
שרון: בערך שעה אחרי פיגוע הטרקטור הראשון בירושלים, העליתי פוסט קצר עם סרטון וידאו, בו נעשתה אסוציאציה בין הפיגוע לבין הטרקטוריקים. זה אמנם ממש הצחיק אותנו, אבל מתברר שהרבה אנשים שועשעו קצת פחות מהפוסט ומהעיתוי. עד לאותו היום, לא קלטתי עד כמה אנשים נהנים לשנוא את “הבועה התל אביבית” ורואים אותה ואת יושביה כמנותקים הרבה יותר משאנחנו באמת.

איזה בלוג היית רוצה לקרוא ולא קיים (נושא, דמות כלשהיא):
יהונתן: הייתי רוצה לראות את פרופ’ אוריאל פרוקצ’יה פותח בלוג. הוא יודע לכתוב כמו שאף אחד אחר לא, אבל הוא לא כותב מספיק טקסטים פובליציסטיים.
שרון: לדאגאלס קופלנד יש נקודת מבט מרתקת על המציאות שלנו. הוא עושה שימוש מדהים בתרבות הפופולרית, ותוך כדי כך, גם מעצב מחדש אותה ואת מושגיה.
(תוספת מאוחרת: אח”כ גיליתי שהיה לקופלנד פעם בלוג באתר של ניו יורק טיימז, אבל נראה שכבר איננו)

מאיפה כותב את הפוסטים (פיזית)?
יהונתן: מהמיטה, מהספה בבית, מכל מקום בעצם.
שרון: כמו יהונתן, אבל בניגוד אליו, אני גם נוטה לקחת את הלפטופ לשירותים. בכלל, חלק מהטקסטים הכי מוצלחים שלנו בהיתוך נכתבים כשאנחנו יושבים באיזה בית קפה עם הלפטופים ומחטטים בפח האשפה של האינטרנט בחיפוש אחר חומר לפוסטים.

שעות השקעה ביום על כתיבת הבלוג:
יהונתן: חצי שעה, אולי שעה.
שרון: בין חצי שעה לשלוש שעות. תלוי.

משהו שנאלצת לוותר עליו בחיים עקב כתיבת הבלוג (אירוע חשוב וכו’):
יהונתן: סקס עם מישהי.
שרון: סליחה, אני עדיין בהלם מהתשובה של יהונתן (ומקווה שהפוסט ההוא היה שווה את זה)
יהונתן: ברור, היא לא היתה שווה את זה וגם התברר בדיעבד שיש לה חברות טרחניות.

טיפ לבלוגר המתחיל:
יהונתן: תכתוב מעניין; אם אתה לא מעניין את עצמך אתה יכול כבר עכשיו לסגור את הבלוג.
שרון: לפרגן לאחרים. בין אם בתגובות אצלם בבלוג, ובין אם לתת לינקים לבלוגים אחרים שנתקלתם אצלם במשהו מענין. הבלוגוספירה בנויה על קשרים בין אנשים, ולדעתי אין לה זכות קיום בלעדיהם.

התייחסות חופשית:
יהונתן: אני חושב שעושים עוול לבלוגוספרה כשלא מבינים שהיתוך קר למפגרים הוא בלוג הומור. היה לנו מקרה שבעקבות פוסט אנשים ממש חשבו שאנחנו רציניים והמצאנו את הסיפור של ‘פיצה שרגא’ ( http://zilzul.com/coldfusion/?p=4222 ) למרות שהיה כתוב את זה ממש באותיות של קידוש לבנה. מצד שני, הצלחנו לפצח את הנוסחא לתוכן ויראלי.
שרון: התחלנו לכתוב את הבלוג הזה על תקן של דאחקה עם שטויות, שמטרתה העיקרית היתה לשעשע את עצמנו. עם הזמן, זה הפך לבלוג בעל אג’נדה חברתית-פוליטית מאוד ברורה, שמביאה את נקודת המבט שלנו על העולם בצורה קצת שונה מהרגיל. אפשר לכתוב עוד פוסט בכייני על כך שאלימות נגד נשים זה דבר רע. ואפשר לשבת ולחשב מה אפשר היה לקנות ב-50 השקלים שבגללם בעל רוצח את אשתו, בנסיון להדגים עד כמה חיי אדם אינם שווים מאומה.